<h1>הפרדס לרש"י ליקוטים</h1>
<h2>דף סב.</h2>
דיני דרבינו האיי גאון ושל רבינו יעקב ז"ל. דין המלשין, שמסר ממון של חבירו. אם יש לו עדים שמסרו, ואין לו עדים מה שהפסיד, ישבע הנמסר וגובה מחצה מה שהפסיד מהגרמה המסור, מן המסור. שכן עשו הקדמונים דין תיקו. בדין ממון המוטל בספק חולקין. ונתברר כי הנמסר והנענש נשבעין וגובין מחצה מן המסור. אבל אם יש לו עדים שמסרו וגם יש לו עדים מה שנענש במסירתו, חייב לשלם המוסר לנמסר והמעניש לנענש כל ההפסד שבא לו משלם. והכל בעידות ברורה שנתברר להם שזה הלשינם או מסרם וממלשינותו נענש. והיא דינא דגרמא. ועוד מצינו בתשובות שאילת של רב נטרונאי גאון. יהודי (שמערים) [שמגרים] לגוי ומאניס את חבירו ומפסידו ועונשו ממון, וליכא עדים באותו (העונש) [האונס], האיך הדין והמשפט, [והשיב שכך הדין] שה(מערים ו)המגרים אינו לאשתבועי ואפקועי, דהיכא דאמר דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, היכא דקאים להו עלה דמילתא, אבל הכא כיון דאמר[ינן] [ב"ב מ"ה ע"א] סתם גוי אנס הוא, וממון ישראל כיון שנפל ביד אומות העולם אין להם חנינה, לפיכך נשבע הנגרם. וזהו דינא דגרמי. אבל אם יש לו עדות ברורה, כמו שכתב לעיל, נוטל ומשלם.
<h2>דף פד:</h2>
דין הגאונים לנחבל, וכן מנהג בשתי ישיבות, שכל החובל בחבירו או בעינו או בשינו או באחד מכל איבריו א[ף] ע[ל] פ[י] שאין פוסקין עליו דין לשלם עינו ודאי או שינו ודאי, אבל מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו בין מעט בין הרבה. הכי אמ[ר] מר רב האיי גאון, היכ[א] דפייס חובל לנחבל [ו]לא רצה נחבל מנדין לחובל עד שיפיי[ס] לנחבל, עד גבול שגבלו חכמי[ם] בנזק ובבוש[ת] אבל אם לא רצה נחבל אין מנדין אותו, דכי תיקנו חכמים ליתן חובל לנחבל, עד גבול חכמים, אבל יותר לא. והכי אמר מר רב כהן צדק גאון ז"ל, אם טוען [אותו נחבל] ואמר כיון שאין דנין דיני קנסות חוצה לארץ שלחו עמי בעל דיני לארץ ישראל ששם דנין דיני קנסות, משלחין אותו עמו, ואם מסרב מנדין ועושין בו דין [שכך אמרו חכמים] [לעיל ט"ו ע"ב] והשתא דאמרי[נן] (פלגו) [פלגא] ניזקא קנסא, הני כלבא דאכיל אימרי (ושערי) [ושנרי] דאכלה תרנגוליה דבריה משונה היא ולא מגבינן בבבל ואם תפס [לא] מפקינן מיניה. ואי אמר (אומנינהו) [אזמינוהו] לדינא בהדי לארץ ישראל (מהמינהו), [מזמינן ליה], ואי לא אזיל משמתינן ליה, לסלוקיה היזיקיה מדרבי נתן, דאמר רבי נתן לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו וסולם רעוע, שנאמר לא תשים דמים בביתך.
דין מי שרק בפני אשת איש. שאילו מקמי רב מתתיה גאון ז"ל, עדים שמעידים על אדם שרק בפני אשת איש, אבל אין יודעין אם הגיע הרוק בפניה אי לא, והשיב, כיון שמעידים שנתכוין להריק בפניה צריך לפייסה ואינו חייב לא קנס ולא בושת, משום דאין דנים דיני קנסות בבבל. ואפי[לו] לא גבי דהא רב פפא אגבי ארבע מאה זוזי בבושתיה. וליתה לדרב פפא. מר שלח ליה רב נחמן לדרב חסדא קנסא קא מגבית בבבל, (אלא) [אבל] ודאי בר שמותיה, עד דאזיל ומפייס לבעלה (ולא) [ו]לעצמה וימחלו לו. ומר רב עמרם גאון אמר הכי בר שמותי הוא. אלא תשבע האשה אם הגיע בה הרוק. ואם תשבע יעשו בו דין עד שיפייס לבעלה ולה. ואם לא יפייס ויתפייס מנדין אותו. וכן הלכה. ומה טעם דאין גובין [לעצמה] דכל מידי דצריך אומדנא ושומא ירשיעון אלהים בעינן וליכא. ואלהים לא נהוג אלא בארץ ישראל, דקאמר מאי טעמא אדם באדם דלא, אלהים בעינן ואלהים לא נהוג [אלוהים בעינן] וליכא, וכולי שמעתתא. מה הפרש איכא בין שאר החובלין לאילו חמשה שכל אדם שתפס מפקינן מיניה אבל אילו החמשה חרש שוטה וקטן ועבד ואשה.
<h2>דף פז.</h2>
וזה פירש רב נחשון, ג' פגיעתן רעה והן פטורין מן הקנס וחייבין מלקות. אשה ועבד וקטן. ולמה, מפני שעבד ואשה פגיעתן רעה ופטורין מלשלם. דעבדא דמאן וניכסי דמאן, שכל שקונה העבד לרבו הם, ומאין יש לו ליתן קנס. וכן האשה כתובתה לבעלה, לפיכך פטורין מן הקנס, אבל למלקות חייבין, דאם אינו כן, הרי העבדים חובלין בבני מיוחסין, וגם הנשים באנשים ופטורין. ואם תאמר תזבין כתובתה בטובת הנאה, לא תוכל משום דשמואל אמר המוכר שטר חוב וכו'.
<h2>דף צ.</h2>
דין הגאונים למי שנטל ספר תורה מידו או חבירו בר ישראל או דחפו או תלש בשערו, שאילו מקמי מתיבתא, גברא כהן דאקמוהו לקרוא בספר תורה ביומא טבא, וקמו עליו ראובן ובריה ושקלו הספר מידיה בבי כנישתא קראוהו רשע ופסול לעדות ושמטוהו לדיקניה, מאי דינהון. השיב ואמר הכי איתחזי לנא מילתא דעבדו ראובן ובריה בההוא כהן, אית ביה בושת ופגם, בושת דהא תלש דיקניה בכנישתא נפישא דישראל, ופגם דקא שקלו ספר תורה מידיה, וקראוהו רשע ברבים ופסול לעדות. ובבית דין אין לו עליו מילין דעברו ביה. ובבושת קתני [לעיל פ"ג ע"ב] הכל לפי המעשה והמתבייש. וקתנו סטרו נותן ארבע מאות [זוז] לאחר ידו [וכו'] צר[ם] באזנו ותלש בשערו רקק והגיע בו הרוק, העביר (בו) [טליתו] ממנו ופרע ואת ראשו או את ראש אשתו נותן לו ארבע מאות זוז הכל לפי כבודו. וא[ף] ע[ל] פ[י] שנתן לו כל ממון שבעולם אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה. וא[ף] ע[ל] פ[י] שאין גובין קנסות חוצה לארץ לצאת מידי חובה, אבל לצאת מידי שמים לא נפקי ראובן ובריה עד דמשלמין דמי בושת, ובעו נמי מחילה ומבית דין דקריוהו רשע. ואמרו רבנן [קידושין כ"ח ע"א] האומר לחבירו רשע יורד עמו לחייו. וקריוהו נמי פסול לעדות ואי מבררין מילהון טב, ואי לא בני דינא אינון ומקרב' מיליהון לא פסלינון לסהדותא, דכל הפוסל פסול. ואמר שמואל ובמומו פוסל [קידושין ע' ע"א]. הילכך מן כל אנפהא דינרין הוא, דאי אזלי ההוא ראובן ובריה ותבעין מן ההוא כהן מחילה ברבים ומתפייס מינהון ומוחל להם מוטב, ואי תבעיה דיניה אית בה מן דיניה לשמתינון ברבים. ואית רבנן דאמרי על ידי שחטפתו ספר תורה מידי עשרים דינרים זהב, עשרה זהובים על כל ברכה. שכן שנינו [חולין פ"ז ע"א] דיצתה בת קול ואמרה כוס של ברכה שווה ארבעים זהובים ברכת המזון אית ביה ארבע ברכות נמצא (עשרע) [עשרה] דינרים על ברכה וברכה. ופרו[ש] במסכת חולין בפרק כיסוי דם.
<h2>דף צא.</h2>
אדם שחבל בחבירו ואמדוהו עשרה [דינרים] חייב בהכאתו, ואם לאחר כן בכל יום ויום הולך ומדלדל ומתחבש מאותה הכאה אפי[לו] עד שימות אין נותנין לו אלא העשרה דינ[ר], ואם קודם שאמדוהו חייב ליתן לו יותר.
<h2>דף קב.</h2>
שמעון שבא לאפרקיאה ועשה שותפות עם בנימין, זה נתן מאה דינרים וזה נתן מאה דינרים, והלך שמעון לעבר הים באותה פרקמטיא ממקום למקום וממדינה למדינה ולא מכר כלום, ונתן הפרקמטיא לאדם אחר שהלך למדינ[ת] המלך ששם מוכרים הדבר, וכשחזר לאפרקיאה תפשו בנימין, ואמר לו תן לי ממוני. כדין וכראוי אומר לו. אבל כשאמר שמעון נתתיו לאדם טוב שמוליכו למדינת המלך, אם ירצה המקום ויבוא נחלוק אני ואתה, שלא כדין אומר לו. התינח אם יחזור, אם לא יחזור מה תהא עליו, ולא יפה עשה שמעון ששיגר ממון שאינו שלו [למקום אחר בלא דעת בעלים. וכך הדין שיחזור שמעון לבנימין ממון שלו] ויהא אותו ששיגר למדינת המלך חלקו, אם ירצו מן השמים ויבא לשלום יהא הריוח והממון [כולו] לשמעון.
<h2>דף קיד.</h2>
וששאלתם ספינה שטבע[ה] בים או שיירה (או) ששללוה לסטים והיו בתוכן ישראל ועמדו גוים והצילו ומכרו מה שהצילו לישראל אחר(יו). יש מן הדין שיחזירו אותו הלוקחין לבעלים ונוטלים מהם מה שהוציאו אם לאו. כך ראינו דהא מילתא תלייא בייאוש בעלים אם נתייאשו הבעלים משלהם בשעת שלו ובשעת שכירת הספינ[ה] הרי הישראל הקונים סחורתם מהפקירא לוקחין ואינן חייבין להחזיר להן כלום בדמים וכ[ל] ש[כן] בלא דמים. ומשנה שלימה היא, המציל מיד הגוים מיד הלסטים מן הנהר אם נתיאשו הבעלים הרי אילו שלו. וכשעשו תקנת השוק, במי שנגנבו כליו מביתו עשו אותה. מאי תקנ[ת] השוק, שישבע אותה הקונה מן הגנב כמה נתן לו ולוקח מן הבעלים ומחזיר להן כליהם. והני מילי דידעינן דנגנבו כליו ידיעה גמורה כגון שראו עדים גנבים יוצאים מביתו וספריו וכליו בידיהם, ולענין זה שנינו המכיר כליו וספריו ביד אחרים אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע (מה) [מי] שנמצאו בידו כמה [נתן] ויטול. וזה (תנקת) [תקנת] השוק. ובמקום שיתכן לומר, שמא הוא עצמו הוציא על עצמו שם גניבה בעיר ועשה מחתרת בביתו ועשה מרמה כדי ליטול ספרים שמכרן לשום אדם, ואותו אדם מכרן לזה שנמצאו אדם כל מה שיתכן לחשוד בזה הדבר חושדין שלא להוציא דברים מידי אדם שהן בידו על ספק אלא בראייה ברורה שלא יתכן לעשות בה מרמה, וכן הדין.
